החלטה בתיק ע"ע 54570-03-12

השופט אילן איטח

1.      בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור גב' יעל רייכמן ומר אילן לוי; תע"א 2302/00 ו- תע"א 2305/00) דחה, בפסק דינו מיום 9.2.12, את הבקשות לביטול פסק הבוררות אשר הוגשו על ידי שני הצדדים ואישר את פסק הבוררות כולו, למעט הקביעה באשר למועד תחילת ביצוע הצמדת סכום הפיצויים. בנוסף, הטיל בית הדין על המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט בסכום של 40,000 ש"ח, וזאת בשל אופן ניהול ההליך. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ועימו בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות, מושא הדיון לפני.

הרקע לבקשה

2.      המבקש, עורך דין במקצועו, הועסק כיועץ משפטי אצל המשיב (להלן - הבנק) בתקופה שבין אפריל 1975 עד יולי 1984, מועד בו התפטר, לטענתו, בשל פגיעה במעמדו והרעה בתנאי עבודתו. על רקע סיום העסקתו של המבקש ונוכח מחלוקות באשר לסכומים המגיעים למבקש עם סיום עבודתו, פנו הצדדים להליך בוררות שהסתיים בפסק בוררות מיום 5.5.86. על פי פסק הבוררות חוייב הבנק לשלם למבקש פיצויי פיטורים מלאים עבור כל תקופת עבודתו, בסך של 16,828.01 ש"ח וכן ארבע משכורות עבור הודעה מוקדמת. עוד נקבע כי לאור תרומתו לבנק יוכר המבקש כעובד הפורש מרצון ויקבל תוספת של 50% על סכום פיצויי הפיטורים, סכום הפיצויים ישא ריבית של 4.5% לא צמודה וכן יהיה צמוד לתוספת יוקר מיום 1.8.84 ועד תשלום בפועל (להלן - פסק הבוררות).

3.      מאז ניתן פסק הבוררות התנהלו הליכים נוספים בין הצדדים בבתי הדין לעבודה ובבתי משפט, שעניינם ביטול פסק הבוררות או תיקונו, וכן הליכי הוצאה לפועל. בין היתר, פנה המבקש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בבקשה לביטול פסק הבוררות או לתיקונו. בית הדין האזורי דחה את הבקשה ואישר את פסק הבורר. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית הדין הארצי לעבודה נדחתה בעיקרה, והותר לצדדים להעלות טענות באשר להתערבות בפסק הבורר בנושא הצמדת סכום פיצויי הפיטורים. לבסוף נדחתה הבקשה - בהחלטה מיום 18.8.91 - משנחה דעתו של בית הדין הארצי כי המבקש קיבל מעבר לנפסק לזכותו על ידי הבורר. חרף זאת פנה המבקש לראש ההוצאה לפועל, אשר קיבל את טענת המבקש. על החלטתו ערער המשיב לבית המשפט המחוזי. הענין הוחזר לבית הדין הארצי לצורך הבהרת קביעתו - וזו ניתנה ביום 14.4.97. בהכרעתו האמורה לא היה סוף פסוק והצדדים נדרשו לשוב להוצאה לפועל ובערעורים לבית המשפט המחוזי. שם הגיעו הצדדים להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי (להלן - הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה כל ההליכים שהתקיימו ביניהם עד לאותו מועד - אשר מקורם בפסק הבוררות - מבוטלים, למעט פסק הבוררות עצמו. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי הצדדים מסכימים להאריך את המועד להגשת בקשות לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בעניין אישורו, ביטולו או תיקונו של פסק הבוררות.

4.      בהתאם להסכם הפשרה האמור, פנו הבנק והמבקש לבית הדין האזורי בירושלים. הבנק הגיש בקשה לתיקון פסק הבוררות או לחילופין לביטולו (תע"א 2302/00). המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, השלמתו או תיקונו (תע"א 2305/00). המבקש ציין כי פנייתו לביתה דין היא מטעמי זהירות שכן הוא סבור שהסכם הפשרה אינו חוקי ובכוונתו לפנות בהליכים לביטולו. המבקש פנה בבקשה שכזו, דבר שעיכב את ניהול התובענות בבית הדין האזורי בירושלים. בקשתו לביטול הסכם הפשרה נדחתה, וכך גם ערעורו לבית המשפט העליון.

5.      בית הדין האזורי דחה, כאמור, את הבקשות הצדדים ואישר את פסק הבוררות, תוך שהורה על תיקון עניין אחד - מועד תחילת ביצוע הצמדת סכום הפיצויים - 1.2.86 ולא כפי שנפסק בפסק הבורר, 1.8.84. בכל הנוגע לחיוב בהוצאות נתן בית הדין דעתו לכך שבמשך כל תקופת ניהול התיק, עשה המבקש כל שלאל ידו על מנת למשוך את ההליכים, לעכב כל הכרעה וערער על כל החלטה בין פרוצדוראלית ובין מהותית. בנוסף, ציין בית הדין כי המבקש בחר, בניגוד להמלצת בית הדין, לשמוע ראיות בתיק ואף להגיש חוות הדעת חשבונאיות, כאשר לא היה צורך בכך. כפועל יוצא מכך, השית בית הדין האזורי על המבקש הוצאות ההליך בסך של 40,000 ש"ח.

6.      המבקש הגיש ביום 20.5.12 ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי. הערעור הוגש לאחר שהוארך המועד להגשתו, בשים לב לכך שהבקשה להארכת המועד הוגשה בתוך המועד. בהמשך פנה המבקש לבית הדין האזורי בבקשה לעיכוב הביצוע. ביום 22.11.12 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה, אך ניתן עיכוב ביצוע "זמני", קרי עד למתן החלטת בית הדין הארצי בבקשה לעיכוב ביצוע שתוגש אליו. וכך נימק בית הדין האזורי את החלטתו:

"הגם שהבקשה נדחתה, משאין אנו נוקטים עמדה באשר לסיכויי הערעור מחד ומאידך מדובר בסכום כספי ניכר, אנו מוצאים לנכון לאפשר למבקש לפנות לבית הדין הארצי, בו מצוי כתב ערעור על פסק הדין כבר למעלה משישה חודשים, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, כאשר הבקשה תוגש בתוך 14 יום מקבלת החלטה זו."

7.      ביום 27.12.12 הוגשה הבקשה שלפני. ביום 3.1.13 הוגשה תשובת המשיב, וביום 10.1.13 תגובת המבקש. בשלב זה הערעור קבוע לדיון ביום 7.3.13.

הבקשה וטענות הצדדים

8.      המבקש עותר לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהושתו עליו, זאת עד להכרעה בערעור. המבקש טוען כי סיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד, שכן בית הדין האזורי נתפס למספר טעויות יסודיות וגלויות, אשר לולא אותן טעויות היה פוסק אחרת. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי התנהל משא ומתן סודי בין הבורר לבין נציג בכיר של הבנק, מחוץ לבוררות, דבר שפגע בצדק הטבעי, המצדיק ביטול או תיקון פסק הבוררות. כתוצאה מכך, כך לטענת המבקש, בפסק הבוררות נקבע בסיס החישוב לתשלום פיצוי הפיצויים פחות ממחצית הבסיס שנקבע בהסכם העבודה בין הבנק לבין עובדיו, וכן הצמדה לתוספת יוקר בלבד, באופן לא ריאלי ולא חוקי. עוד נטען כי פסיקת בית הדין בדבר הצמדת סכום הפיצויים ממועד הפסקת עבודתו של המבקש בבנק ועד למועד מתן פסק הבוררות גורמת עיוות דין למבקש, שעה שאף אחד מהצדדים לא ביקש תיקון כזה.

9.      בהיבט של מאזן הנוחות טוען המבקש כי תשלום מידי של ההוצאות הכבדות שהוטלו עליו יגרום לו ולמשפחתו נזק כלכלי שעלול להכביד באופן משמעותי על המשך חייו ועל אפשרותו להתפרנס, בעוד לבנק לא ייגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע התשלום עד להכרעה בערעור. עוד צויין כי הבנק פועל כנגד המבקש בהליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין, ואף הביא לכך שרשויות ההוצאה לפועל הוציאו מביתו מטלטלין. בנסיבות אלה, מבקש המבקש שמימוש העיקולים על המטלטלין יעוכב. עוד נטען כי הבנק מחזיק שלא כדין כספי המבקש בשווי העולה על גובה ההוצאות שנפסקו לטובת הבנק. לפיכך, כך לטענת המבקש, אין כל הצדקה שהוא יחויב לשלם לבנק סכומים שהבנק ממילא יצטרך להחזיר במסגרת פסק הדין בערעור.  

10.  הבנק מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לטענתו, הבקשה מתבססת, רובה ככולה, על טענות חסרות בסיס שנטענו בבית הדין האזורי ונדחו בפסק דין מנומק וכי ההשמצות בגוף הבקשה מגיעות לכדי הוצאת דיבה של הבנק, בא כוחו והבורר. לגופו של עניין טוען הבנק כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי ואין כל הצדקה להתערב בו. לטענתו, פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמות מן העדים והראיות שהובאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. עוד נטען כי במסגרת הבקשה העלה המבקש טענה חדשה בדבר החזר כספים לכאורי מהבנק - טענה שלא נטענה בפני בית הדין האזורי וממילא אין מקום להעלותה במסגרת הערעור. כן נטען כי מקום טענות המבקש בדבר נקיטת הליכי ההוצאה לפועל כנגדו אינו במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע אלא בפני לשכת ההוצאה לפועל.

עוד נטען כי המבקש לא הוכיח שאם יתקבל ערעורו יקשה עליו להשיב את המצב לקדמותו. הבנק הינו מוסד פיננסי מבוסס ואיתן, ואין חשש כי הכספים יוחזרו למבקש, אם יידרש לכך. על כל פנים, ביקש הבנק להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת ערובה בסך של 150,000 ש"ח.

11.  בתשובתו לתגובת הבנק, חוזר המבקש על טענותיו בבקשה ומדגיש כי הערעור סב גם כנגד טעות משפטית בכל הנוגע ליישום חוק פסיקת ריבית והצמדה, זאת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון.

הכרעה

12.  הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. יחד עם זאת, בית הדין ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין רק אם הצביע המבקש על נסיבות מיוחדות, ובהן סיכויי הערעור להתקבל והקושי להשיב את המצב לקדמותו באם תידחה הבקשה. הדברים נכונים בייחוד כאשר מדובר בחיוב כספי, לא כל שכן חיוב בהוצאות משפט . עוד נפסק כי לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של המבקש ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, הרי שהדבר מותנה, בין היתר, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו .

13.  לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הענין דין הבקשה להתקבל, בכפוף לכך שהמבקש יפקיד ערבון כספי או ערבות בנקאית בסכום הוצאות המשפט שנפסקו (להלן - הערובה).